פסק-דין בתיק ע"פ 4155/13

השופט נ' הנדל

1.        מונח לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט המחוזי (ירושלים) בתפ"ח 21428-05-12 (כבוד השופטים י' צבן, מ' מזרחי, ר' כרמל). במסגרת הסדר טיעון הורשע המערער על-פי הודאתו בעבירות של מעשה מגונה בקטין בן משפחה (לפי סעיפים 351(ג)(2), 348(ב) ו-345(ב)(1) לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן: החוק)), במעשה סדום בבן משפחה (סעיפים 351(א) ו-347(ב) לחוק) ובאיומים (סעיף 192 לחוק) (אישום ראשון). כמו כן הורשע בעבירות של תקיפת קטין בידי אחראי (סעיף 368ב(א) לחוק), בתקיפה בנסיבות מחמירות (סעיפים 382(ב)(1) ו-382(ב)(2) בצירוף סעיף 379 לחוק) ובאיומים (סעיף 192 לחוק) (אישום שני). על-פי תנאי הסדר הטיעון הגבילה המשיבה את טיעוניה לתקופת מאסר של 14 שנה, ואילו המערער טען באופן חופשי. בית המשפט השית על המערער עונש של 10 שנות מאסר בפועל, בתוספת מאסר על תנאי של שנה באם יבצע עבירה מסוג פשע במשך שלוש שנים מיום שחרורו, וחייבו לשלם פיצוי למתלוננת של 25,000 ש"ח - פיצוי ששולם. הערעור מופנה כנגד חומרת עונש המאסר בפועל.

           להלן עיקרי העובדות בהן הודה המערער. הנפגעת, בת המערער, היא ילידת אוקטובר 1998. בין השנים 2006 ועד 2011 ביצע המערער בנפגעת, בלמעלה מעשרה מועדים, מעשים מיניים. הוא נהג להגיע למיטתה בשעות הלילה, ולנשק אותה בפיה, ללטף וללקק את החזה, וללטף וללקק את אבר מינה. באחד המועדים הגיע לחדרה בשעות הלילה, נישק אותה על פניה וליטף את שערה. לאחר מכן הוא הוריד את מכנסי הפיג'אמה שלה, ובמשך כמה דקות ליקק את אבר מינה. במועד אחר הגיע למיטת הנפגעת בלילה, ולאחר שנישקה בפניה וליטפה בגופה ובשערה, מתח המערער את חולצתה כלפי מטה וליטף וליקק את החזה שלה. בהמשך לכך הכניס הנאשם את אבר מינו לפי הנפגעת, עד שהתקשתה לנשום. המערער היה יושב בתענית כדי לכפר על מעשיו. יחד עם זאת, הוא הזהיר את הנפגעת בשיחות רבות שאם תספר על המעשים הוא יהרוג אותה ויתאבד. הוא גם האשים אותה בהידרדרות יחסיו עם אמה, אשר ידעה על חלק מהנעשה.

           נוסף על תקיפות בעלות אופי מיני, האישום השני מתאר כי המערער נהג לתקוף את הנפגעת בתקיפות פיזיות לאורך השנים. החל מאוקטובר 2011, תקף המערער את הנפגעת מספר פעמים בבעיטות וזריקת חפצים עליה. במועד אחד ביקשה הנפגעת מהמערער שיביא לה שתייה. המערער הגיב בצעקות, וזרק עליה פלפלים תוך קללות, ואחד מהם פגע בצווארה והותיר בו סימן. הוא אף סטר לה בפניה. ביום שבת אחד (7.4.2012), שעה שבני הבית ישנו את שנת הצהריים, הראה המערער לנפגעת אלבום תמונות מילדותו. הנפגעת אמרה שהוא מכוער, ולכך הגיב המערער ש"את גם לא יפה, את רק נחמדה". הנפגעת אמרה לו שלא יקנא, ושיתחילו איתה המון בחורים. בשמעו זאת זרק עליה המערער את האלבום, שפגע בראשה. מיד לאחר מכן תפס אותה המערער בגרונה והצמיד אותה למקרר, שרט אותה בידה והפילה ארצה. בעקבות התקיפה הסתגרה הנפגעת באמבטיה, וכשיצאה המשיך המערער לחבוט בכל חלקי גופה, לבעוט בה ולמשוך בשערה. הוא אף לא חסך ממנה אלימות מילולית קשה, תוך צעקות שהיא תשפוך את דמו וכי לא תזכה לראות אותו בבית הסוהר, עד שבני המשפחה שהתעוררו לקול הצעקות הפרידו ביניהם. בתוך המהלך האמור דחף המערער גם את אשתו, שניסתה להרחיקו מהנפגעת, ואמר לנפגעת: "אם יש לך מזל היום אני אשפוך את הדם שלך". הנפגעת הסתגרה בשירותים, והמערער אמר לה מבעד הדלת כי הוא ילך, אך יחזור בקרוב ויקבור אותה. הנפגעת ברחה מהבית, המתינה ברחוב עד צאת השבת, והתקשרה מטלפון ציבורי למשטרה.

טענות הצדדים

2.        המערער טוען שגזר הדין מחמיר בעונשו מעבר לנדרש, ושהיה על בית המשפט ליתן משקל לחרטה הכנה שהביע ולשיתוף הפעולה שלו בזמן חקירת הגורמים הרלוונטיים. לדבריו, שיתוף הפעולה שלו עם הרשויות היה מלא, ובמסגרתו סיפר באריכות על המעשים אותם ביצע במתלוננת. נוסף לכך, טוען המערער שעשה כל מאמץ שלא תובא המתלוננת לעדות בפני בית משפט המחוזי, בכדי שלא תיפגע. בדברים שנשא בפני בית משפט זה תיאר המערער את מר לבו, את בושתו העמוקה ואת חרטתו על המעשים שנעשו. הוא גם הצהיר על מוכנותו לעשות כל אשר לאל ידו לתקן, עד כמה שהדבר אפשרי, את העוול הקשה אשר בכפיו.

           המשיבה סוברת שאין מקום להתערב בגזר הדין שקבע בית משפט המחוזי. המשיבה הגבילה את עצמה לעונש של 14 שנות מאסר בפועל, הגם שלטענתה עונש זה חורג לקולה מהמתחם הראוי לפי תיקון 113 לחוק. המשיבה הסבירה את עתירתה המקלה לעניין העונש בשל הרצון להימנע מעדות המתלוננת. לגישתה של המשיבה מדובר במקרה קשה במיוחד, אשר גרם נזק נפשי כבד לנפגעת, הכולל אשפוז פסיכיאטרי בשל ניסיון לפגוע בעצמה ובסובבים אותה.

דיון והכרעה

3.        כלל הוא שערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על-ידי הערכאה הדיונית רק במקרים בהם ניכרת סטייה של ממש ממדיניות הענישה הראויה (ראו למשל: ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (3.7.2006); ע"פ 3091/09 טרייגר נ' מדינת ישראל (29.1.2009), בפסקה 11). עיון בפסיקה מעלה כי בגין עבירות מהסוג שביצע המערער, בהתחשב בחומרה היתרה של עבריינות מין בקטין בן משפחה, ובהתחשב בתקופת ביצוען הממושך, העונש שנגזר על המערער מצוי במתחם הענישה הראוי (ראו והשוו ע"פ 2669/02 פלוני נ' מדינת ישראל (27.5.2003); ע"פ 9665/08 פלוני נ' מדינת ישראל (13.4.2010)).

מעשיו של המערער חמורים מאד, ומעוררים שאט נפש וסלידה עמוקה. במשך שנים ובהזדמנויות רבות הוא ביצע בבתו את זממו, ובתוך כך פצע את נפשה והותיר בה צלקות עמוקות שיתקשה הזמן לרפא. מקום שהיה תפקידו להגן עליה, הפך אותה המערער לקרבן לדחפיו המיניים. ברור הדבר כי מעשים מעין אלו, הנעשים בתוך התא המשפחתי על-פני תקופה ארוכה, מהווים "חוויה טראומתית המהדהדת משך כל חייה של הקורבן ומשפיעה על התפתחותה והתבגרותה. עוצמת הפגיעה אף מוגברת בהשוואה לפגיעה מינית אחרת, דווקא בשל חווית הבגידה מצד האדם הקרוב והנוכח ביותר בחייה של הילדה הנפגעת" (ע"פ 2353/08 פלוני נ' מדינת ישראל (7.12.2009), פסקה 24). לכך מצטרפות נסיבות המקרה, הכוללות כאמור לא רק מעשים מיניים קשים, אלא אף תקיפות קשות ואכזריות. קשה להלום מקרה מובהק יותר של חסר ישע ממצב בו קטין, האמור לקבל את מלוא ההגנה בדל"ת אמותיו של ביתו ובחיבוק משפחתו, הופך בסדרתיות ובמשך שנים לקרבן לתקיפות מיניות ופיזיות העלולות להתפרץ בכל עת.

           נסיבותיו האישיות של המערער נלקחו בחשבון. הוא אדם בן 38, עובד לפרנסתו ומפרנס את ביתו, ולטענתו עבר התעללות מינית בצעירותו. משפחתו בעלת שמונה נפשות. ברם, המערער במעשיו הוביל לכך שאין מנוס אלא לגזור עליו עונש מאסר לתקופה ממשית. התכלית החברתית והערכית העומדת ביסוד דיני העונשין מצווה עלינו בראש ובראשונה להגן על שלומם ושלמותם הגופניים והנפשיים של קטינים מתקיפות מיניות ופיזיות. העונשים שבית המשפט גוזר על נאשמים הפוגעים בערכים אלו צריכים לשקף את חוסר סובלנות החברה להשלים עם המעשים, והצורך להרתיע עבריינים פוטנציאליים אחרים.

לסיום אוסיף שכאמור לעיל, נהג המערער לשבת בתענית לאחר ביצוע העבירות כדי "לכפר על מעשיו". התנהגות זו לא מנעה מהמערער לחזור על המעשים, ואף לאיים על הנפגעת שאם תספר לאיש על מעשיו "יהרוג אותה ויתאבד". בדיון בפנינו, חזר המערער על בושתו וכלימתו מהתנהגותו. על רקע כל אלה נרשה לעצמנו לומר הערה בונה. מעשה התשובה חשוב הוא עד מאד, ומהווה חלק מדרכי השיקום. אך לפי המשפט העברי השלב הראשון של עזיבת החטא, הוא ההכרה בו. כלשון הרמב"ם (משנה תורה, הלכות תשובה, פרק ב, הלכה ב): "ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד, שנאמר 'יעזוב רשע דרכו'". ההכרה בחטא אינה יכולה להיות מהשפה אל החוץ בלבד, ואיננה רק עניין פורמאלי. ניתן להניח שאדם העובר עבירה של תקיפה מינית כלפי בתו הקטינה במשך שנים, זקוק לטיפול יסודי ושורשי, שיאפשר לו להגיע לשלב הראשוני של תשובה - הכרה בחטא. מלאכת השיקום דורשת כוחות נפש עצומים ונכונות לקבל סיוע מגורמים מקצועיים. היא אינה מבוצעת בקיצורי דרך או על-ידי הצהרות בלבד (ראו ברמב"ם, שם, הלכה ג, על יסוד הפסוק (משלי כח, יג) "ומודה ועוזב ירוחם").

לעניין העונש, הנסיבות מצביעות על כך שחרטת המערער אינה מאיינת את מסוכנותו. טוב יעשה המערער אם יתמיד ברצונו לתקן את הפגם בהתנהגותו דרך הטיפול שניתן לקבל בשירות בתי הסוהר. כך או כך, התמונה הכללית תומכת בכך שהתוצאה העונשית אליה הגיע בית משפט המחוזי הולמת את חומרת המעשים, תוך התחשבות בנסיבות לקולה כאמור לעיל, לרבות הודאת המערער בעובדות. בל נשכח כי בית משפט המחוזי לא פסק על-פי הרף העליון של עמדת התביעה, הגם שאף התקופה המקסימאלית אינה ממצה את מתחם הענישה שהיה ניתן לקבוע במקרה זה.

סוף דבר

4.       סוף דבר, הערעור נדחה.

           ניתן היום, י"א בכסלו התשע"ד (‏14.11.2013).